רה קוניס עוסקת באמנות כעשור, כאשר האמנות היוותה בעבורה אהבה גדולה כבר בגיל צעיר ועד היום. היא נעה בין הקוטב של התפעמות, ריגוש ויצירה אקספרסיבית, לבין הקוטב המנוגד היותר מאורגן, רציונלי ודייקני. לא לחינם יש המכנים אותה "שני אנשים באדם אחד". הסגנון האקספרסיבי לעומת הסגנון הגיאומטרי-רציונלי מייצגים שני אופניי ראייה ארכיטיפיים במהלך תולדות הציור.

​

הצייר ליאו ריי, שממנו ורה קוניס שואבת השראה, אמר: "צייר יכול לצייר ציורים, פסל יכול לפסל פסלים ומשורר יכול לחבר שירים. כל זה לא בהכרח אמנות. האמנות נכנסת ליצירות בדרכים מסתוריות ורק אז היוצר הופך לאמן. האמנות היא ערך גבוה, ורוחני נוסף, שהופך יצירה למרגשת ובלתי -נשכחת". אמירה זאת של ליאו ריי רלוונטית ליצירה של ורה קוניס. ואכן, יצירתה איננה חיקוי ואין לה יומרה להיות ריאליסטית. ורה מנסה להתחבר לעומקים רגשיים מנקודות מבט שונות מבחינה סגנונית. היא מצליחה לחלץ את הפיגורה מאחורי הפיגורטיבי. יצירותיה של ורה קוניס המוצגות בתערוכה זאת, בוהקות בעוצמה אסתטית וברגישות אמנותית.

​

כשמתבוננים ביצירות המוצגות בתערוכה זאת, אנו נחשפים לשני דברים משמעותיים. האחד, לפנינו ריבוי סגנונות. השני, הציורים מהווים הד לסגנונם של אמנים יידועי-שם מן האתמול ומן העכשיו, בארץ ובחו"ל. יצירתה מושפעת מאמנים כגון ליאו ריי, מאיר פיצ'חדזה, לאה ניקל, חואן מירו, רותקו ואחרים. המעניין ביצירתה הוא היכולת להתבונן ביצירות של האמנים המוכרים, להיות מושפעת, אך במקביל היכולת לעבד את זה כדי ליצור את הווריאציה הייחודית שלה.

נהוג לצפות מאמן לסגנון יצירתי אחיד ועקבי. הפלא ופלא, אחד מן האמנים הגדולים של המאה ה- 20 גרהרד ריכטר, הפתיע את המבקרים והצופים בריבוי סגנוני כאמירה אמנותית וכחלק מטביעת האצבע שלו. כך גם ורה קוניס איננה מצטמצמת בסגנון אחד, אלא עוברת מציור ילדי, מינימליסטי, מופשט אקספרסיבי כאוטי, עבור לציור גיאומטרי מופשט, או גיאומטרי עם סימבול צורני של פנים או אובייקט אחר. לפנינו תערוכה המציגה סגנונות ציוריים שונים ובכך הדבר מפתה את העין המייחלת לאוריינות ויזואלית מגוונת ולא הומוגנית.

​​

חוקר הפוסטמודרניזם פרדריק ג'יימסון הראה שהציור הפוסטמודרני מתאפיין בריבוי סגנונות באותה יצירה, ובמקביל בכך שכל סגנון הוא סוג של ציטטה מסגנון אמנותי מן העבר. כפי שיצירתו של יאיר גרבוז היא ציטטה לציור הישראלי, בווריאציה ייחודית, כך גם יצירתה של ורה קוניס - היא מצטטת בסגנונה הייחודי והחדש את אמני העבר שהיא אימצה אותם, ויצירתה מהווה הד מרשים ליצירתם של ליאו ריי, מאיר פיצ'חדזה, לאה ניקל, חואן מירו ואחרים. כל מי שבקיא בשדה אמנות הציור מזהה את ההשפעה של אמנים אלו על יצירתה.

זאת ועוד, ההפתעה שמחוללת ורה הינה "בבריקולאז'" שהיא יוצרת בין סגנונות שונים בו זמנית בתוך אותה יצירה. יצירה אחת יכולה לשלב בין המופשט של לאה ניקל לרישום הנאיבי של ליאו ריי או של מאיר פיצ'חדזה. יצירה אחרת משלבת אלמנטים של וסילי קנדינסקי עם פיגורטיביות לא מופשטת. די בשתי דוגמאות אלו כדי להבין ש"התרכובת ההיברידית" הנוצרת בכל ציור שלה, מקנה ליצירתה את הייחודיות ואת טביעת האצבע המקורית שלה.

 

ההיסטוריון והסוציולוג משה צוקרמן מציג פרדוקס באמנות הציור שהוא רלוונטי בהבנת יצירתה של ורה קוניס. הפרדוקס הינו שכאשר אנו מתבוננים ביצירה של רמברנדט שנעשתה לפני זמן רב, אנו מתפעמים מן היצירה ולא חשים שהזמן חלף. מנגד, אם צייר כיום במאה ה-21 יצייר בסגנון רמברנדט, הוא לא יהיה רלוונטי. צוקרמן מציג את הפרדוקס אודות הפער בין היכולת להתפעם מיצירת העבר, לבין חוסר הרלוונטיות ליצור אותה מחדש במאה הנוכחית. שכן, יצירה אמנותית חייבת להיות רלוונטית לאקלים התרבותי של תקופתה.

​כשאנו מתבוננים ביצירתה של ורה קוניס, הפרדוקס שהוצג לעיל מופרך. שכן, יצירות בסגנונות מן העבר: נאיבי, מופשט וגיאומטרי, מרשימות בעוצמה, ביופי האסתטי וברגישות האמנותית. כלומר על אף שהיצירות נותנות הד לסגנונות העבר, קיימת תחושה של רלוונטיות עכשווית אצל הצופה מבחינת החוויה האסתטית שהוא עובר לטובה. כמו כן, מעבר לרלוונטיות, הצופה המקצועי וגם הבלתי-מקצועי עשויים לעבור חוויה של התרוממות רוח אסתטית מיצירתה. הציורים נעשים בצורה אותנטית, מושקעים רגש ומקרינים את האנרגיות הללו לעינו של הצופה.